" חמודה! אנחנו נוסעים...בואי"
"לא רוצה. אני נפגשת עם חברות היום"
"אבל אמרנו לך כבר אתמול שאנחנו מבקרים את הסבים היום,
ומה זאת אומרת את נפגשת עם חברות?!"
"מה לא ברור?? אנחנו נפגשות אצל סתיו. יש לה בית ריק.."
"מה זאת אומרת בית ריק?? איפה ההורים שלה? וחוץ מזה את לא הולכת לשום בית ריק. את באה אתנו לסבא וסבתא".
"אמא, את לא תכריחי אותי לבוא אתכם. משעמם לי שם,
אני לא באה!" טריקת דלת.
הסצינה הזו מסתיימת בדרך כלל במבט אבוד ועגום בין שני ההורים, כאשר כל אחד מהם חושב לעצמו, מאיפה הגנים ה"דפוקים" האלה הגיעו...
מהחמות או מהחותנת. איפה אשתי טעתה.. איפה בעלי טעה...
אז זהו, שלא טעינו. דווקא הצלחנו לא רע בכלל...
אחת המשימות המרכזיות של הילדה המתבגרת שלנו היא לפתח את זהותה העצמית והעצמאות שלה.
הדרך שלה לעשות זאת זה "להתאמן" בכך עלינו ההורים, בבית.
אומר שמה שהיה עד כה ברור, כבר לא ברור: הילדה שלנו בודקת גבולות, מתעמתת אתנו, מנסה לשנות "סדרי עולם" במשפחה, היא גדלה.
הילדה שלנו נאבקת מולנו על האוטונומיה שלה, על היכולת שלה
לקבוע לעצמה את סדר יומה, עדיפויותיה, ובוודאי תעדיף להיות עם חברותיה בשלב זה, מאשר אתנו "הזקנים".
זהו תהליך שעלינו לעודד , שכן הוא מוביל אותה לסוג של עצמאות, ומרחק מאתנו, להם היא זקוקה.
"אממה....?" מאוד קשה לנו ההורים לאפשר את הריחוק הזה, שהוא גם פיסי וגם רגשי מאתנו.
אנחנו בקלות יכולים ליפול למלכודת ההעלבות, או העימות הקשה עם הילדה שלנו, כי מה פתאום שהיא תחליט לא לבוא אתנו??
פה עלינו לדעת כהורים שהתמונה מורכבת:
למתבגרת שלנו מאוד חשוב לדעת שאנחנו לא מוותרים עליה, והיא חשובה לנו מאוד, לכן אם ננסה לשכנע אותה להצטרף, סביר להניח שהיא תחוש טוב, רצויה, חשובה, ומשמעותית מאוד לנו ההורים (גם אם לא תסכים!)
יחד עם זאת, במידה ונלחץ אותה מאוד, או "נכריח" אותה לבוא אתנו, היא עלולה לחוש פגיעה באוטונומיה שלה, בצרכים שלה,
בחוסר כבוד כלפיה וכלפי הרצון החופשי שלה, וייתכן שלבסוף תבוא אתנו ( אחרי שתצא מה"מדינה" שלה...), ולכאורה "הצלחנו" במשימה החינוכית, אבל תחושותיה כלפינו יהיו קשות .
כהורים, בתקשורת שלנו עם המתבגרים שלנו, אנחנו מדברים פה על מציאת מינון מאוזן בסגנון ההורי שלנו בין נוקשות רבה מדי ובין וותרנות.
אנחנו מדברים על מתן פרשנות אחרת להתנהגות הילדה שלנו:
במקום לכעוס ולהיעלב , להבין שהעקשנות והווכחנות שלה מולנו,
מסייעת לה להגדיר את עצמה, מסייעת לה להתבגר.
אנחנו מדברים על פיתוח שריר של רגישות וגמישות אצלנו ההורים,
לצרכי הילדה שלנו- להתרחק מאתנו רגשית ופיסית, וליצור את חייה החברתיים החשובים לה כל כך בגיל זה.
אנחנו מדברים על שריר נוסף שעלינו לפתח אצלנו ההורים והוא:
יכולת ניהול שיחה או עימות עם המתבגר שלנו . וכאשר ממש חשוב לנו שהוא יצטרף אלינו לנסיעה משפחתית, בואו נסביר למה, בהגיון, ובעיקר ברגיעה ולא במצב של "רתיחה" או ריב, כיוון שאז בלאו הכי אין קליטה או הקשבה.
העיתוי של זמן השיחה משמעותי. הרגיעה שלנו הכרחית.
בואו לא נוותר על דברים שחשובים לנו, בכל דבר ועניין: נורמות בבית, שפה, כבוד, מסורת משפחתית, אך... עם הרבה כבוד לילדים הגדלים שלנו, הערכה, ומתן אוטונומיה ההכרחית להתפתחותם הרגשית.
בואו נחזור לסצינה הראשונה...ונשנה אותה קצת.
"חמודה, אנחנו נוסעים.. בואי"
"לא רוצה. אני נפגשת עם חברות היום"
"דברנו על זה כבר אתמול, מאוד חשוב לנו שתצטרפי אלינו לנסיעה, כולם רוצים לראות אותך.. האם את יכולה להפגש עם החברות שלך אחרי?"
"אז תוכלו "להקפיץ" אותי אליהן יותר מאוחר?"
ובין אם התשובה היא כן, ובין אם לא... יש בינינו דיאלוג.
"לא רוצה. אני נפגשת עם חברות היום"
"אבל אמרנו לך כבר אתמול שאנחנו מבקרים את הסבים היום,
ומה זאת אומרת את נפגשת עם חברות?!"
"מה לא ברור?? אנחנו נפגשות אצל סתיו. יש לה בית ריק.."
"מה זאת אומרת בית ריק?? איפה ההורים שלה? וחוץ מזה את לא הולכת לשום בית ריק. את באה אתנו לסבא וסבתא".
"אמא, את לא תכריחי אותי לבוא אתכם. משעמם לי שם,
אני לא באה!" טריקת דלת.
הסצינה הזו מסתיימת בדרך כלל במבט אבוד ועגום בין שני ההורים, כאשר כל אחד מהם חושב לעצמו, מאיפה הגנים ה"דפוקים" האלה הגיעו...
מהחמות או מהחותנת. איפה אשתי טעתה.. איפה בעלי טעה...
אז זהו, שלא טעינו. דווקא הצלחנו לא רע בכלל...
אחת המשימות המרכזיות של הילדה המתבגרת שלנו היא לפתח את זהותה העצמית והעצמאות שלה.
הדרך שלה לעשות זאת זה "להתאמן" בכך עלינו ההורים, בבית.
אומר שמה שהיה עד כה ברור, כבר לא ברור: הילדה שלנו בודקת גבולות, מתעמתת אתנו, מנסה לשנות "סדרי עולם" במשפחה, היא גדלה.
הילדה שלנו נאבקת מולנו על האוטונומיה שלה, על היכולת שלה
לקבוע לעצמה את סדר יומה, עדיפויותיה, ובוודאי תעדיף להיות עם חברותיה בשלב זה, מאשר אתנו "הזקנים".
זהו תהליך שעלינו לעודד , שכן הוא מוביל אותה לסוג של עצמאות, ומרחק מאתנו, להם היא זקוקה.
"אממה....?" מאוד קשה לנו ההורים לאפשר את הריחוק הזה, שהוא גם פיסי וגם רגשי מאתנו.
אנחנו בקלות יכולים ליפול למלכודת ההעלבות, או העימות הקשה עם הילדה שלנו, כי מה פתאום שהיא תחליט לא לבוא אתנו??
פה עלינו לדעת כהורים שהתמונה מורכבת:
למתבגרת שלנו מאוד חשוב לדעת שאנחנו לא מוותרים עליה, והיא חשובה לנו מאוד, לכן אם ננסה לשכנע אותה להצטרף, סביר להניח שהיא תחוש טוב, רצויה, חשובה, ומשמעותית מאוד לנו ההורים (גם אם לא תסכים!)
יחד עם זאת, במידה ונלחץ אותה מאוד, או "נכריח" אותה לבוא אתנו, היא עלולה לחוש פגיעה באוטונומיה שלה, בצרכים שלה,
בחוסר כבוד כלפיה וכלפי הרצון החופשי שלה, וייתכן שלבסוף תבוא אתנו ( אחרי שתצא מה"מדינה" שלה...), ולכאורה "הצלחנו" במשימה החינוכית, אבל תחושותיה כלפינו יהיו קשות .
כהורים, בתקשורת שלנו עם המתבגרים שלנו, אנחנו מדברים פה על מציאת מינון מאוזן בסגנון ההורי שלנו בין נוקשות רבה מדי ובין וותרנות.
אנחנו מדברים על מתן פרשנות אחרת להתנהגות הילדה שלנו:
במקום לכעוס ולהיעלב , להבין שהעקשנות והווכחנות שלה מולנו,
מסייעת לה להגדיר את עצמה, מסייעת לה להתבגר.
אנחנו מדברים על פיתוח שריר של רגישות וגמישות אצלנו ההורים,
לצרכי הילדה שלנו- להתרחק מאתנו רגשית ופיסית, וליצור את חייה החברתיים החשובים לה כל כך בגיל זה.
אנחנו מדברים על שריר נוסף שעלינו לפתח אצלנו ההורים והוא:
יכולת ניהול שיחה או עימות עם המתבגר שלנו . וכאשר ממש חשוב לנו שהוא יצטרף אלינו לנסיעה משפחתית, בואו נסביר למה, בהגיון, ובעיקר ברגיעה ולא במצב של "רתיחה" או ריב, כיוון שאז בלאו הכי אין קליטה או הקשבה.
העיתוי של זמן השיחה משמעותי. הרגיעה שלנו הכרחית.
בואו לא נוותר על דברים שחשובים לנו, בכל דבר ועניין: נורמות בבית, שפה, כבוד, מסורת משפחתית, אך... עם הרבה כבוד לילדים הגדלים שלנו, הערכה, ומתן אוטונומיה ההכרחית להתפתחותם הרגשית.
בואו נחזור לסצינה הראשונה...ונשנה אותה קצת.
"חמודה, אנחנו נוסעים.. בואי"
"לא רוצה. אני נפגשת עם חברות היום"
"דברנו על זה כבר אתמול, מאוד חשוב לנו שתצטרפי אלינו לנסיעה, כולם רוצים לראות אותך.. האם את יכולה להפגש עם החברות שלך אחרי?"
"אז תוכלו "להקפיץ" אותי אליהן יותר מאוחר?"
ובין אם התשובה היא כן, ובין אם לא... יש בינינו דיאלוג.
אילת שחר-דייטש הינה מטפלת משפחתית וזוגית, ומנחת קבוצות הורים מוסמכת, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית.
תחומי עיסוק ועניין מרכזיים: הנחיית קבוצות ומתן הרצאות בנושאי מעברים במעגל האישי והמשפחתי- מזוגיות להורות, הורות לגיל הרך, הורות למתבגרים- המסע המשותף, חיזוק "ארגז הכלים ההורי".
טיפול משפחתי וזוגי : חיזוק התקשורת במשפחה בין הורים לילדים, זוגיות בהורות- איך לפעול כצוות הורי, זיהוי "מוקשים" בדרכי חינוך, פתרון קונפליקטים עם מתבגרים, זיהוי מצבי סיכון, נוכחות הורית.
מרכזת תחום הורות במועצה אזורית באר טוביה.
בעלת קליניקה לטיפול משפחתי וזוגי במושב בניה (סמוך ליבנה וגדרה).
daitch@netvision.net.il טל. 052-3731637
תחומי עיסוק ועניין מרכזיים: הנחיית קבוצות ומתן הרצאות בנושאי מעברים במעגל האישי והמשפחתי- מזוגיות להורות, הורות לגיל הרך, הורות למתבגרים- המסע המשותף, חיזוק "ארגז הכלים ההורי".
טיפול משפחתי וזוגי : חיזוק התקשורת במשפחה בין הורים לילדים, זוגיות בהורות- איך לפעול כצוות הורי, זיהוי "מוקשים" בדרכי חינוך, פתרון קונפליקטים עם מתבגרים, זיהוי מצבי סיכון, נוכחות הורית.
מרכזת תחום הורות במועצה אזורית באר טוביה.
בעלת קליניקה לטיפול משפחתי וזוגי במושב בניה (סמוך ליבנה וגדרה).
daitch@netvision.net.il טל. 052-3731637
